מתנה טובה- שבת

מתנה טובה- שבת

מדברי הרב הירש ז”ל בעניין השבת

האדם הנברא בצלם אלוקים, בחכמה ובתבונה, בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, למען אשר ישמח כאלוקים במעשיו, רובץ תחת משא חיי השעה, גונח רתום לעול הארציות, תר אחרי מזון בקוצר רוח ובזיעת אפיים, ואזנו אטומה לשמוע בקול ה’, המבקשו וקורא אליו: “אייכּה??”

והנה, צִיר שלוח אליך מעֵדֵן. מלאך ה’ – השבת – יורד אליך וקורא: “בשם ה’, הרף! אינך רשאי לדאוג רק ללחמך וללחם ביתך! אם תמיד תשלח ידך רק כדי להכין לך צידה, אם תמיד תשא את רגלך רק לבקש לך טרף, אם תייגע את מוחך רק על פת לחם – וחטאת לנפשך ולנפשות ביתך כל הימים! הרוח אין בך, אם אין נשמת חיים באפך? האין לך לב ונפש, אשר נבראו לעלות מתוך עולם עובר וכלה זה לחיי נצחים? האם גזרת כליון לנפשך, כי תפרנס ותקשט רק את גוויתך? רק לך עבוד! אלוקיך מצווה אותך: אינך רשאי לעבוד היום! ואם מצוות אלוקיך היא, הלוא אין לך ערובה טובה ממנה, כי אינך נאלץ לעבוד היום. ששת ימים נשאת ונתת באמונה – דייך! ועתה, אם לא כחשת באלוקיך ואם יקרה נפשך בעיניך, חדל מעבודתך מעט, ובוא עמי אל ביתך וגן-עדניך.

(רש”ר הירש, “מתנה טובה”, עמ’ כ”א)

השבת תעשיר את כל, ותשווה את כל.

הרכוש והקניינים, שעבורם יילחם האדם בששת ימי המעשה, יבדילו בין אדם לאדם ויחלקום לבעלי מעמדות שונים. יש אשר יצליח לעשות חיל ולצבור הון, ועלה מעלה מעלה אל במותי ההצלחה והאושר. ויש אשר יפול תחת משא החיים ושמש-ההצלחה תסיר ממנו פנים, וירד מטה מטה.

אולם לא כן הדין שנוהג באוצרות ובמתנות הטובות, אשר השבת מאשרת אותנו בהם: השלום, שלוות הנפש באלוקים, ומנוחת העולמים. הללו, דברים השווים לכל נפש הם, וכל הרוצה לזכות בהם, כקטן כגדול, כעשיר כדל, יכול לבוא ולזכות.

השבת תביע לך אומר: “גול על ה’ דרכך… והוא יעשה!” (תהילים לז, ה’) ועל הבטחה זו ערבה לך השבת הבאה אליך בשם ה’, ומצוה אותך לשבות מעבודתך, מכל עמלך ודאגותיך.

(רש”ר הירש, “מתנה טובה”, עמ’ כ”ב)

מכל המתנות הטובות שתורת ישראל העניקה למחזיקים בה, אין מתנה טובה המנחילה את אושר החיים בשפע רב כל כך, כמצוה הקדומה ביותר, היא מצוות השבת.

טלו מיהודי את השבת, ואתם נוטלים ממנו את הפנינה היקרה לו ביותר, וכל מה שתתנו לו תמורתה לא ימלא מקומה. כל מיני שמחה וגיל שתמציאו לו לא ימצא בהם קורת רוח, כמו שהוא מוצא במנוחה הנעימה, בשלוות השקט של יום השבת.

(רש”ר הירש, “מתנה טובה”, עמ’ ע”ט)

עוד לא היה ישראל לעם, רק משפחה בת שבעים נפש אשר ידיעת ה’ טהורה נשתמרה בקרבה. ויביאה ה’ מצרימה, ויטילה שם בכור הברזל. ומאות בשנים הניחה ה’ לשתות שם את קובעת כוס היגון והעוני של זדון לב אנושות משכלת, חסרת שבת, מתרפסת לפני אלי הטבע ומשתררת בגאוה על בני אדם חדלי אונים.

לאחר מכן לימד ה’ את אלוהי מצרים ואת רודניה להתפלץ בפני זרועו הגדולה ובפני הזיק הטהור והמוסרי, ירא-האלוקים, שבחובו של אותו העבד אשר למען ישע-פדיונו, מתרוממת אצבעו המתרה של אומן העולמים.

אז הוכיח ה’ לכל, כי העבד משולל הארץ והנכסים וכל זכויות האנוש, אמיץ כח הנהו – באמונתו בה’ – מכל אדירי הכפירה, חמושי כל בלהות כוחות הטבע והאדם. ויגדע בריחי ברזל, וישביח משברי ים, וישם במצולות דרך ובערבה מסילה, ויוצא את ישראל לחרות עולם.

ובתת ה’ אז לישראל במדבר את השבת, החלה גאולת האנושות כולה.

(רש”ר הירש, “מתנה טובה”, עמ’ ל”ד)

הציפור, הדג והחיה, שאינך צד אותם בשבת; הפרח שאינך קוטף אותו; החומר שאינך צר, פוסל, מחתך, יוצר, מגבל ומעצב אותו – כל אלה, כריבוי מספרם, ברכות קילוסין הם המוגשות מידך לאלוקיך. הם המכריזים עליו כבורא העולם, רבונו ואדונו. הילד היהודי הזאטוט, אשר השיב ידו בשבת מציד חגב או מקטיפת פרי, כבר כיבד את ה’ יותר מכל משורר בשיר, ומזמר בכל מיני כלי זמר.

(רש”ר הירש, “מתנה טובה”, עמ’ נ”ד)

“ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לה’ אלוקיך” – ששה ימים עבוד את האדמה ורדה בה לצרכיך. עשה מלאכה והַטְבַּע ביצורי האדמה את מטבע רוחך ורצונך, ועשה אותם ל”מלאכתך”, למשרתיך, לשלוחיך ולעושי רצונך! (מלאכה מלשון מלאך, שליח). ששת ימים תחרוש ותזרע, תקצור ותאסוף, תדוש ותטחן, תאפה ותבשל; ששת ימים תגוז ותטוה, תנפץ ותלבן, תארוג, תתפור וכיוצא באלו המלאכות; ששת ימים שלח ידיך בקורנס  ובאזמל וגמור כל מלאכת מחשבת ומשלח-יד. ששת ימים נצח על מחזור החיים המדיניים – ביחסי רשות-הרבים אל רשותו של היחיד וביחסי  רשות-היחיד אל רשותם של הרבים, קדם את מטרות הכלל לתכליתם; ששת ימים שא מרשות-היחיד לרשות-הרבים, ומרשות-הרבים לרשות-היחיד, וקדם בחוג הרבים את נכסי הרבים. אבל ביום השביעי, שבת, שבת לה’, שבת לאלוקיך! לא תעשה בו מלאכה! ביום השביעי יעזוב האיכר מחרשתו, הקוצר מגלו, הטוחן ריחיו, האופה תנורו, וכיוצא באלו, ישביתו הכל את החלפת הקנינים של רשות-הרבים ושל רשות-היחיד ויזכרו מי נתנם לזה העולם. יזכרו מאת מי הרוח והעוצמה, התבונה והכשרון הרודה בתבל, מי ברא את החומרים ועשה את הכוחות, מי חק את החוקים אשר בהם ישתמש האדם לתועלתו ולחפצו.

(רש”ר הירש, “מתנה טובה”, עמ’ מ”ד)

שבת הוא היום הראשון בו חדל הקב”ה מלהופיע בגלוי כבורא, והחל להסתתר כמשגיח על העולם הנברא, היום בו נמסר העולם לפקדון בידי האדם הפך לשמש עדות למינוי האדם על ידי הקב”ה – עדות לשלטונו של הקב”ה וליעודו של האדם.

(רש”ר הירש, “מתנה טובה”, עמ’ ס”ט)

ככלה נאה וחסודה הוציא ה’ את השבת לקראת עם ישראל, והביא את שניהם במסורת הברית. אם היהודי עומד בנאמנותו לשבת, והוא מסור לה בכל לבו ונפשו, אז הנה גם היא לו חברתו ובעלת בריתו הנאמנה ביותר, והיא מעניקה לו בחיים מרפא ותנחומים ומחבשת לעצבותיו. גם את סוכתו הדלה של בעל בריתה תהפוך להיכל, ואת חשיכת הלילה לאור יום.

(רש”ר הירש, “מתנה טובה”, עמ’ ע”ט)

שבת בדורנו? לשבות יום שלם מכל עסקי הזמן השוטפים והמלאכות הכרוכות בהם. וזאת בזמן שהכל ירוץ בו כברק ויהמה כרעם… לקרוא שביתה ליום אחד שלם לבתי העסק והאומנויות, לזרמי הכוח ולמכונות?! אי שמים! היתכן? הלוא דופק החיים יושתק מלכת, העולם יחזור לתוהו ובוהו! – – –

לתוהו ובוהו?? – לא, להצלחה ולברכה, לגאולה ולישועה! “על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו”. האדון, אשר קידש את יום השבת – הוא גם אשר ברכו. “ברכו במן וקידשו במן” (בראשית-רבה, פי יא). מי שמנע ביום השבת את המן וציוה שלא לצאת וללקוט בו, הוא יודע ויכול לברך את מעשי ימי השבוע בלחם משנה ליום השבת. כאשר תשיב את ידך ממלאכה בשבת כאשר ציוה ה’, רק אז תחול עליך ברכת ה’, לברך את כל מעשי ידיך בששת ימי המעשה בתוספת שלום וברוב טובה.

(רש”ר הירש, “מתנה טובה”, עמ’ מ”ב)

ואתה, בני! אם ידעת את השבת, אם תבין אותה ותשימה אל לבבך, אם תקיימה לפי משמעותה, או אז תכיר – על ידי ביטול כל מלאכה מתוך הזדהות עם רעיון השבת – בקרקע הנושאת אותך, בחומרים שהיא מעניקה לך במזון, בלבוש ובדירה, ובשאר אמצעים לפעילותך בעלת אלפי הגוונים; או-אז תכיר בכל היצורים שנתלוו אליך בעולמך כבן-אדם, ומעל לכל: בכוחך השוכן בקרבך, אשר בו הנך רודה בהם כבעלים וכיוצר חפשי לטובת תכליתך; תכיר בכל כקנין קדוש של ה’. אז תשיב אל לבבך מחדש, ותעיד במעשה, כי עז חפצך להיות עבד נאמן לה’ בעולמו.

(רש”ר הירש, “מתנה טובה”, עמ’ ע”ה)