אור בעיניים/ גב' רבקה וואזן
"כי חילצת נפשי ממוות את עיני מן דמעה…"
הילד המתוק שלנו, הי"ו, ברוך ה' נולד עם שק דמעות סגור בעין השמאלית. לא דבר נורא כ"כ, בסה"כ חור ניקוז לדמעות ולהפרשותת העין. כתוצאה מכך, היו לו באופן קבוע דמעות בתחתית העין ועל הלחי, וכעין מוגלות בעין, וכן העין נראתה קטנה. א"א לדעת אך מן הסתם היה לו העניין למאמץ.
כשנולד שאלתי רופאים. הם אמרו להמתין לגיל שמונה חודשים- שנה ואז לעשות ניתוח בהרדמה מלאה- אם לא יעבור עד אז,, ובינתיים לְעַסות את המקום. שמעתי סיפורים על מי שהעיסוי עזר. לא זה הסיפור שלנו.
אני פחדתי מאד מההרדמה המלאה, יותר מהניתוח. התחננתי לה' שיעביר לו את זה לבד, בלי התערבות רפואית, והדגשתי- במידהה הנכונה, למרות שלא שמעתי על מי שזה נפתח יותר או פחות מדי… אבל ביקשתי. ביקשתי המון. ביקשתי בהדלקת נרות שבת, בקבר ר' שמעון, ביקשתי בכל הזדמנות. בברית של משפ' לוגאסי ביקשתי מהרב יוספי (הסנדק) שיברך. ב"ה נתנו צדקה, קופת העיר, לא סכומים אדירים, מה שחשבנו באותו רגע שאפשר… ובלי תנאים. "אהבתי כי ישמע… את קולי תחנוניי…" חשבתי על כך שזו הזדמנות מצוינת להתפלל גם על שמירת העיניים שלו בעזרת ה'.
הבטחתי בלי נדר לומר נשמת כל חי אם זה יפתח. אגב, לחשוב על המושג של להבטיח לומר נשמת- ה' מוכן להפוך את גזרתו, בשביל מה? בשביל לשמוע ממני כמה מילות שבח עליו. זה נותן השתוקקות מאד גדולה לשבח את ה'!!!
יום אחד ב"רשות הרבים" התפרסם על אישה שמבקשת לדעת פרטים על טיפול בשק דמעות סגור- אך ללא ניתוח, וכתבה את מספר הטלפון שלה. לאחר מס' ימים התקשרתי לקבל מידע. היא אמרה שיש רופא בבני ברק שרבים אמרו שהוא פתח את שק הדמעות בשנייה ללא ניתוח. שמחתי יותר מדי, כלומר- סמכתי יותר מדי- על בשר ודם, כנראה ה' לא כ"כ אהב את זה. "אל תבטחו… בבן אדם שאין לו תשועה".
הייתי אצל הרופא המהולל פעמיים, והוא לא הצליח. אמר שאם זה לא עובר- לפנות לבן שלו שפותח את זה בחוט דייג. בינתיים בני שיחי' נהיה בן שנה וחודש. ניסיתי להתקשר שוב ל"היא" מהעיתון, היא אמרה שלה אמרו- רק ניתוח, כל מה שניסתה. ושיש טלפון אחד שהיא לא התקשרה אליו- מישהו נתן מספר של מישהו אחר שיודע עליהם שעבר להם ללא ניתוח. התקשרתי. מאחורי הטלפון נשמעה אשה טובה טובה. וסיפרה כך: היא חוזרת מטיפת חלב עם בנה בן השנה וחודש (שימו לב להקבלה) במפח נפש, האחות "שטפה" אותה על כך שהיא חייבת לקבוע תור לניתוח פתיחת שק הדמעות, לקבוע תור לקלינאית תקשורת- (ילד בן שנה וחודש להזכירכם), ותור לאורטופד- לגבי ההליכה של הילד (שעוד לא הלך). היא חוזרת הביתה, עם כל ההפניות בידה, בערב- הראתה לבעלה, הוא שמע את דבריה, קרע את הניירות למול עיניה, ואמר- את לא קובעת שום תור, את יודעת מה הגישה שלנו לרפואה… בשמעה את דבריו, נכנסה לחדר השינה ופנתה אל בוראה (המילים מן הסתם מקוצרות בלשונה) היא הודתה מקרב לבה לה'- על הילדים וגם על הבעיות. ואמרה: "ה' אתה רואה, האחות אמרה לקבוע תור, בעלי לא מרשה, אז אני קובעת תור אצלך- שאתה רופא כל בשר, ומפקידה בידך את עין ימין של דוד בן יפה". (למי שלא יודעת- להיוולד עם שק סגור זה יום יום ללא הפסקה דמעות והפרשות.) בבוקר שלמחרת- הילד קם, עין גדולה ונקייה. בצהרים- עין גדולה ונקייה. ובערב שוב. "וזה הסיפור שלנו" היא אומרת לי. תודי לה' השערים שלו נפתחים בעזרת התודה שלנו, הטוב שברופאים לגיהינום- אנחנו מדגישים בביתנו מאד את ה"יהי רצון" של התרופות אם נאלצים לקחת אנטיביוטיקה, כמעט הכל עובר אצלנו בתפילות…
הסיפור הזה נתן לי כוח, המשכתי יותר להתפלל, והבנתי שכמו הסיפור עם האדם שקיבל דירה בכותל- גם כאן נדרש ממני יותר כי זה לא מקורי…. ביתי הבכורה בת ה-3 ידעה שמבקשים על אחיה שיפתח לו שק הדמעות- וגם היא ביקשה בהזדמנויות שלה… עד שהחלטתי לסיים את ספר התהילים -רק למטרה זו- ביום אחד. לקח מעט זמן עד שמצאתי פנאי לכך והנה זה נעשה. תוך כדי התהילים עם כל הלב, שמתי לב למילים: פלגי מים…עיניי…לא שמרו תורתך… והחלטתי בל"נ להקפיד יותר על זמני הלימוד של בעלי. ואז התיישבתי על הספה ופניתי אל ד'. אמרתי לו שזה ודאי לא דרך ארץ אבל בגלל שאני אמא- אני חייבת להקציב זמן כדי לא להזניח, אז קבעתי לעוד שבוע מהיום- רביעי בבוקר, אם עד אז זה לא יעבור- אפנה לחוט הדיג בכפר סבא. הגיע יום רביעי- זה לא עבר. אמרתי לה'- אתה כזה ארך אפיים ואנו צריכים להידבק במידותיך- אני מאריכה עד שבת, גם בשבת זה לא עבר. זה לא קרה גם יום למחרת. אפילו יש לומר שהיה לי מעין ניסיון בעניין. התקשרתי במהלך השבוע והתברר שחוט הדיג הוא גופא הניתוח.
ה' חיכה לכמות תפילות שהקציב, ה' חיכה לתפילה יותר מהלב, יותר כאובה, יותר תלותית. בליל שבת לפני הסעודה יצאתי עם הבימבות והילדים לכביש- דבר נדיר מבחינתי, בפרט בשבת שופעת אורחים כשבת ההיא. בננו שיחי' ירד את הירידה של כביש הרחוב על הבימבה ועלה- יפה מאד ואני צמודה אליו. בסיבוב השני ראיתי שהוא נוסע כ"כ יפה, ומצד שני- ביתי הייתה צריכה עזרה. ניגשתי אליה. אך דווקא אז- באותו הרגע הפעוט עף מהבימבה על המדרכה ומהמצח שלו יצאה בליטה ענקית ומלחיצה. חזרתי הביתה בלחץ וזעקתי לה'. שיהיה לתועלת ולא לנזק- ושיפתח לו שק הדמעות. זעקתי בכזות תלות, שכעת באמת הילד תלוי בו!!!
מאותו הרגע… ניחשתם נכון. העין נהייתה גדולה ונקייה. שק הדמעות נפתח. פחדתי שזה רגעי, וכדי "לתת כוח" לנס הבטחתי בלי נדר סעודת אמנים לפני השיעור הבא שיתקיים אצלי ופרסום הנס- שהוא מעשים שבכל יום אצל הרבה מאיתנו. בברכת "שומר פתאים ה', דלותי ולי יהושיע"…