מעולם הסטיילינג לעולם התשובה

מעולם הסטיילינג לעולם התשובה/ סיפור החזרה בתשובה של נ. אבנט

נולדתי באיטליה לפני 31 שנה לבית מסורתי וכשהייתי בת 11.5 עשינו עלייה לארץ.

גרנו ברמת אביב ולמדתי בבית ספר חילוני.

אחרי הצבא ועבודות מזדמנות החלטתי שאני רוצה להיות סטייליסטית.

סטייליסטית זוהי בעצם מלבישה בהפקות, עיתונים, קטלוגים ועוד. הסטייליסטית קובעת שהחולצה הזאת מתאימה למכנס הזה יחד עם השרשרת הזאת והתיק הזה ו…

הסטייליסטית של כל הפקות האופנה של "זמנים מודרניים" ב"ידיעות אחרונות" קיבלה אותי לעבוד אצלה בתור אסיסטנטית ומצאתי את עצמי עובדת בעבודה שכל בחורה ממוצעת הייתה חולמת עליה- מלבישה אנשים מפורסמים, אוספת בהשאלה בגדים מחנויות הקניון, מכיכר המדינה ומכל מקום על מנת לפרסם אותם בעיתונים.

אחרי תקופה מסוימת, במקביל להיותי שכירה, פתחתי עסק עצמאי של סטיילינג. בעבודה כזו אין עבודה יומיומית ולכן יכולתי גם להיות שכירה וגם עצמאית.

עבדתי קבוע עם הקניונים של קבוצת עזריאלי ועם הרבה קניונים בכל הארץ.

במקביל לעבודה שלי כסטייליסטית, הייתי מפיקה וכתבת במגזינים בעולם האופנה והלייף סטייל, הפקתי ועיצבתי אירועים עסקיים, ייעצתי לחברות אופנה ועסקתי בכל מה שקשור בעולם התוכן של הפקות אופנה.

באיזה שהוא שלב ברוך השם התחילו להתווסף לי הרבה עבודות. זה התחיל להתנגש לי עם העבודה שלי כשכירה, והחלטתי לצאת לדרך עצמאית בלבד. כשהסברתי לבוסית הקודמת שלי את רצוני לעזוב, היא ביקשה ממני להישאר איתה לפחות עוד קצת להפקה גדולה שחשוב היה לה שאני אעזור לה.

למרות שרציתי כבר להיות עצמאית לחלוטין הסכמתי לנושא- זאת הייתה הפקת "ביוטי סיטי" הראשונה (ועד היום יש אירוע כזה כל שנה) של סופר פארם.

הביוטי סיטי זהו בעצם יריד של 3 ימים בגני התערוכה שבו חברת "סופר פארם" עושה עמדות מכירות של כל חברות הקוסמטיקה שלה ומשלבת גם תצוגות אופנה שבהן אנחנו הלבשנו.

לקונספט החליטו באותה שנה לעשות בנוסף לכל התצוגות גם תצוגה של נשים שאינן דוגמניות שבו נבחרו במסע אודישנים ברחבי הארץ.

בצוות השופטים של אותם אודישנים הייתה לינור אברג'יל (מיס תבל לשעבר).

אני בכוונה נכנסת לפרטים פה כי אני רואה בזה את ההשגחה של השם יתברך.

ובעצם שם הכרתי אותה והפכנו להיות חברות.

באותה תקופה לינור התחילה לעשות שיעורי תורה אצלה בבית עם הרב קדם. השיעורים אצלו ממש סחפו ולא היה כמעט יום שני שפספסתי שיעור.

השיעורים נהיו יותר רציניים- כבר נהייתה קבוצה יותר מגובשת ובאמת לאט לאט התחלנו להתחזק. המקומות שנערכו בהם השיעורים עברו כמה משכנים, תמיד במגדלים מפוארים עם חבר'ה תל אביביים שבסה"כ רצו לחזק קצת את הנשמה בחיים התל אביביים הריקניים כל כך.

עדיין ניהלתי חיים כפולים- מצד אחד המשכתי את החיים החילוניים של גשמיות, יציאות, בילויים וכו' ומצד שני חיזקתי גם הרבה את הפאן הרוחני.

יום אחד לינור התקשרה אליי והזמינה אותי לנסוע לאומן. לא ידעתי מה זה אומר אבל זה היה נשמע לי מסקרן. הסכמתי להצעה ומצאתי את עצמי בטיסה לאוקראינה. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת- חיזוק אמיתי שאי אפשר לתאר. חזרתי עם הרבה תובנות על זה שאני רוצה להתחזק.

ברוך השם כל ערב מצאתי את עצמי משיעור לשיעור או מבלה עם חברים מתחזקים.

לאט לאט קיבלתי על עצמי צניעות. אני זוכרת שפעם הייתי צריכה להתראיין בטלוויזיה והייתי בתקופת "ביניים"- מצד אחד לא רציתי לקנות בגד לא צנוע ומצד שני עוד לא הייתי צנועה אז לבשתי ג'ינס וטוניקה וחשבתי שאני ממש צנועה!

זה השלב שבו באמת אמרתי לעצמי "נעשה ונשמע". עשיתי שינוי, בלי לאהוב את זה. הייתי מתוסכלת. כל כך לא אהבתי את עצמי עם חצאיות. לא מצאתי מה ללבוש ובמיוחד בתור אחת שכל היום מלבישה אנשים אחרים ראיתי את עצמי כל כך לא ב"סטייל" פתאום…

יום אחד הרב רצה להכיר לי בחור ו"איך שהוא" התגלגל משמיים שנהיה עיכוב בפגישה הזו. הרב קדם בדרך כלל, הוא כל כך מסודר ופדנט, אך הפעם משום מה, הוא איבד את הטלפון של השידוך כמה פעמים ו"איך שהוא" העניין לא יצא לפועל.

האמת שאני שמחתי שכך היה, כי אותו בחור נפגש עם חברה שלי, והשידוך ביניהם לא הסתדר. ועוד, כששמעתי שהבחור לומד בישיבה כל כך נבהלתי, ואמרתי שבהחלט זה לא בשבילי.

אחרי כמה זמן ברוך השם קיבלתי על עצמי צניעות באהבה – זה כבר לא היה רק מתוך נעשה ונשמע אלא מתוך רצון ואהבה אמיתית. סמוך לתקופה זו הציעו לי את הבחור שוב (פשוט שכחו ממנו…). אני עדיין היססתי בנושא בגלל היותו בחור עובד ולומד (המילה "ישיבה" הבהילה אותי קצת…).

עד שקיבלתי טלפון מאותה חברה שנפגשה איתו והיא צעקה עליי, שאפגש איתו. בדרך כלל כשצועקים עליי אני נבהלת ועושה מה שרוצים ממני…

באמת קבענו פגישה עם הבחור- אפרים- בעלי שיחיה, לאחר שבועיים ברוך השם "סגרנו" חתונה, ולאחר חודשיים התחתנו.

לאחר הפגישה הראשונה שבה לא הייתה כל כך מציאת חן משני הצדדים למרות זאת החלטנו להמשיך ואפריים ביקש מהרב שידברו איתי ויראו בכלל לאיזה כיוון אני רואה את הבית שלי.

לצערי לא זכיתי ללמוד במדרשיה ולכן לא ידעתי איזה סוג של בית אני רוצה לבנות- דתי או תורני. הרבנית קדם התקשרה אליי ודיברה איתי בנושא, ומיד כשאמרה את המילה חרדי קיבלתי מה שנקרא "פיק ברכיים"- אמרתי לה שאני לא במקום הזה, ושהיא מבהילה אותי, ואני לא יודעת מה אני רוצה. אחרי שחשבתי על הדברים התקשרתי אליה בחזרה ואמרתי לה שהמילה "חרדי" סתם מבהילה אותי יותר ממה שזה באמת, ושאני כן רוצה לבנות בית חרדי.

ברוך השם היום אנחנו מנהלים בית חרדי לכל דבר, ובעיקר בית שחרד לדבר השם.

ישתבח הבורא. אני רואה כל כך הרבה סייעתא דשמיא והשגחה פרטית בכל החזרה שלי בתשובה, ובשידוך שלי.

אני מודה לבורא עולם על הכל. ומתפללת שנזכה ללכת רק בדרכיו ולהתחזק בכל רגע ורגע!!!