כיצד רבים מהחרדים גרים בגולה וטוענים כי הם קשורים לארץ הקודש?

שלום כבוד הרב,

חבר לעבודה, עמו אני בידידות, הנו אדם חרדי. פעמים רבות אנו מנהלים שיחות אדות השקפת עולמנו השונה.
אחת מנקודות השוני היא ארץ ישראל. איני מבין כיצד אתם מנופפים בקשר לארץ, בעוד רבבות אם לא יותר של חרדים גרים בגולה? ומהו ההבדל בין שומר מצוות בבורו-פארק או וויליאמסבורג לבין חילוני בניו זילנד או בגואה?

ראיתי אצלו את הירחון שלכם. גישתכם מצאה חן בעיניי, ואודה לרב אם יתייחס לשאלתי.

בתודה, אמנון מרמת-גן.

תגובתו של ראש הישיבה, הרב יוסף ברוק:

שאלתך רחבה, ונתייחס להיבט הכללי שבו ועליו מרבים לדון: האם ניתן לשמור קשר עם ארץ מולדת מכוח שפה, קרובים, רקע, ושלל חוויות הקושרות את האדם למקום האחר?
הטענה המצויה היא: הרי אני נולדתי שם, שם בעצם ביתי. שם אהבתי, לחמתי, טיילתי- החוויות הללו הן הן המרכיבות את אישיותו של האדם, ואם הן כה טבועות בי, איך יינתק הקשר? ואיזה עדיפות יש לקשר הדתי, מכוח קיום המצוות, על קשריי שלי?

ובכן, גם אם ברור שאין אפשרות להוכיח עומקו של הקשר, איזהו היותר חזק וכו’, דבר אחד בוודאי מוסכם והוא- כי כל זה יכול להוות טיעון כאשר אנו מתייחסים לדור הראשון, ההורים, אבל הדור השני שכבר נולד שם ושמע על כל החוויות של הוריו, מפיהם או בטיוליו לארץ, הוא כבר “כלי שני” לכל הסיפורים. הוא הרי מבקר בביה”ס הממשלתי (“PUBLIC SCHOOL”)- שם, בדרך-כלל, הבן/ הבת הם בודדים בקרב שאר בני הכיתה, בני לאומים שונים. את אותן חוויות של ההורים יש להם כבר בארץ הנכר בה הם חיים, והם חשים עצמם כבני הארץ. הם מתרגשים ומתלהבים מקבוצת הספורט שהם אוהדיה, שמחים בניצחונה ועצבים בהפסדיה, והרי גם בארץ מגוריהם יש טיולים ונופים עוצרי נשימה, במדבריות או בהרים.

גם אם בגיל כזה או אחר יבואו לכאן, זו כבר אינה “שפת אם”. זו תהא כבר תמיד “שפה זרה”, גם אם בבית ידברו עברית. אין ספק כי האווירה הכללית השלטת בכלי התקשורת, בבית הספר הכללי, לא תיעצר עד סף הבית. הם חשופים לאינפורמציה על דתות שונות, בלא שתהא להם ידיעה מקפת על דתם ואמונתם. מי לדינו יתקע שאותו בן לא יבקר יחד עם חבר בכנסייה והדבר לא ידבר אל ליבו? ולא דיברנו עוד על הסכנה הגדולה מכל- של קשרים חברתיים ההופכים לעמוקים יותר עד כדי נישואין עם בני דת אחרת.
ולכן, אף אם הטענה כלפי חרדים או דתיים על היותם בנכר ולא בארצנו- יש לה מקום, אם שהותם שם נובעת מטעמי נוחות בלבד- אין מקום להשוות את הסיכונים הצפויים לשומר מצוות ולזה שאינו שומר. שהרי השומר תמיד יראה את חו”ל כארץ זרה, כל יום יזכיר את ארץ ישראל בתפילה, בברכת המזון, בלימוד התורה ובקיום המצוות, ויזכור כי הוא בארץ לא-לו. ארצו שלו היא הרחק הרחק. הקשר אינו בנוי על חוויות ורגשות העשויים להיות בכל מקום. יש רק ארץ ישראל אחת, וירושלים וכותל מערבי אחד. והיא קשורה לציר המרכזי שסביבו נעים חייו- תורה ומצוות.

ילדיו ילמדו בבתי ספר יהודיים (למרות ההוצאה הכספית העצומה הכרוכה בכך), החברה שבה יגדלו הילדים תהא אף היא של יהודים כמוהו. קשרים חברתיים לא ייווצרו עם בני לאומים שונים מהם. נישואי תערובת כלל אינם קיימים. (מובן שבכל האמור יש גם חריגים ויוצאי דופן, אך אלו ממש בודדים ביחס לקהילה בכללותה), ויותר מכך- ראה נא כיום, כמעט לכל אדם בארץ (למבוגרים וודאי) היו סבא וסבתא שומרי מצוות. ראה מה קורה במשך תקופה בת חמישים שנה! אם כך משתנים תנאי החברה, היכן יהיו בעוד חמישים שנה צאצאי אלו שכבר לא ראו את הסבא והסבתא הללו?
מי שמכיר ולו במעט את המציאות כיום, שבה ישראלים רבים מחפשים את השקט בפינה נידחת בארץ הענקית- ארה”ב, או בכל ארץ אחרת, יודע שלעתים הם ממש גרים במקומות שאין בהם כלל קהילה מאורגנת, ואז הם בעצם חורצים את גורלם של ילדיהם לטמיעה והתבוללות.
כבר היום קיימות סטטיסטיקות קשות מאוד, המעלות חשש כבד בפני הצפוי ליהדות הגולה בעוד חמישים שנה. הקהילות היחידות הפורחות מבחינה דמוגרפית, הנן קהילות של שומרי מצוות. כל הדיבורים אודות חינוך יהודי על קצה המזלג (יום א’ אחה”צ) כבר נוסו בעבר ולא עמדו בפני הרוחות המנשבות בנכר, והם כבר מוכרים ככישלון.
כאמור, גלגל ההצלה היחיד להינצל מטמיעה עשוי מתורה ומצוות.