פרשת בא
"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְטוֹטָפת בֵּין עֵינֶיךָ
כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם:"
הקורס הראשון
תהליך גאולת ישראל ממצרים היה מכוּון לא רק להענשת פרעה, המלך היהיר והעקשן, אלא גם כדי לבנות ולהחדיר בלב עם ישראל את מציאות הבורא ועליונותו על כל המעשים. אמר אחד מגדולי ישראל בדורות שעברו: "קל יותר להוציא את ישראל ממצרים, מאשר להוציא את מצרים מתוך ישראל". כלומר אותן השקפות ודעות שהיו נחלת המצרים, עברו אף אל בני ישראל.
מסורת ביד חכמים כי הפירוש של הפסוק "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג, י"ח) – חמישית מהעם יצאו. דהיינו יוצאי מצרים היו 600,000, ואילו 2,400,000 לא רצו לצאת ממצרים, והם נשארו והוכו שם.
כיוון שמצרים נשארה בתוכם, גם בהיות עם ישראל במדבר הם דיברו בערגה על שהותם במצרים: "זכרנו את הדגה אשר נֹאכל במצרים חִנם" (במדבר י"א, ה'), ודרשו חכמים – חינם מן המצוות. זהו כוח הכפירה באלוקים ששלט במצרים. המצווה של נתינת הדם על המשקוף סימנה את ניתוק העם מתרבות מצרים ומאמונתו, כעם המצהיר בפני הכול: אנו נמנים על חיל ה’ ועושי רצונו. לכן נצטוו מ-י' בניסן "מִשכו וקחו לכם צאן למשפחֹתיכם ושחטו הפסח" (שמות י"ב, כ"א). וחכמים דרשו: מִשכו ידיכם מעבודה זרה. העבודה הזרה חדרה אל חלק גדול מן העם.
רק בעקבות עשר המכות הקשות במשך עשרה חודשים הפנימו הכול את הידיעה כי "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כ"ד,א').
ולכן בעשרת הדיברות נאמר "אנֹכי ה' אלֹקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – ולא: אנכי ה' אשר בראתי שמים וארץ – כי ליציאת מצרים היו הם כולם עדים. הם עברו בעצמם את החוויה ולא מפי שמועה. שליטתו המוחלטת של הבורא בכל הבריאה באה לידי ביטוי בכל המכות, ביציאת מצרים, בקריעת הים ובכל נִסי המדבר. מכוח זה ניתן להבין כי ה' ברא את היקום כולו.
לפיכך אומר מחבר ההגדה של פסח: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאה זו לא נסתיימה! זוהי עבודת חייו של האדם – להכין לִבו לבוראו, וכלשון רבי יהודה הלוי: "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו".